שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו
בספר שמות פרשת בשלח (פרק ט"ז) מובא הפסוק:
"רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי."
ובילקוט שמעוני פרשת בשלח רמז רסא
"שבו איש תחתיו אלו ד' אמות, אל יצא איש ממקומו ביום השביעי אלו אלפים אמה "
ומכאן נגזרו ההלכות של תחום שבת המגבילות את האדם שלא יצא מעבר לתחום מוגדר ביום השבת. גם כאשר האדם נמצא מחוץ לתחום הוא מוגבל ופעולותיו מצטמצמות למרחב המוגדר רשות היחיד – ארבע אמות.
הרב ליכטנשטיין מנסה לעמוד על משמעותה של מצווה זאת:
לכאורה, נוגדת היא את המחשבה הטבעית. מטבעו של עולם, כל ימות השבוע אדם משועבד לעבודתו ולביתו.והיה מקום לצפות שמשניתן לו יום אחד של מנוחה ופנאי, בו חופשי הוא לעשות כרצונו, יצא מביתו, ילך לו לטייל ואל יישאר כבול למקום אחד, כלוא בתוך גבולות ותחומים, וכי ראויה היא הגבלת תחומין ליום זה?
לדעתו, אכן, התורה מלמדת אותנו כי האדם נתון בימי חייו למגבלות הזמן והמקום.
הזמן מסמל את הדינמיות, התנועה, ואילו המקום מסמל את הסטטיות, היציבות.
שני תחומים אלה פועלים ומפעילים את חיי האדם. מחד גיסא, נשטף הוא בזרם הזמן והפעולה, נסחף עם פרץ ההתקדמות,ההתפשטות וההתרחבות. מאידך גיסא, מבקש הוא "למצוא את מקומו". לא במובן של חוסר פעילות, של "שב ואל תעשה", אלא במובן של פעילות ויצירה שמטרתן "מציאת מקום", התבססות וקביעות. חובתו של אדם מישראל היא שימצא לו "מקום" משלו, בו יכה את שורשיו, בו יבנה את בניינו-שלו, בניין בעל יסודות איתנים. רק אז, יוכל גם להתפשט ולהתרחב. אם כל ימיו יהא נע ונד, יגלה לבסוף כי יצור תלוש הוא, שמרוב שוטטות בכל המקומות אין לו ולו מקום אחד.
לא אחת מבקש אדם, שטרם "מצא את מקומו" בחיים להיסחף עם הזרם השוטף. כביכול, שם מוצא הוא שטח פעילות מן המוכן, קרקע פורייה. האמת היא, כמובן, אחרת. השוטטות אינה ערובה לכולם, וחובתו של האדם היא לדאוג לביסוס מקומו בחיים. לא חוסר מעש, אלא אדרבה, עשייה מרובה, בנייה כל העת. קיומה של חובה זו, של מציאת האדם את "מקומו", נעשית ביום השבת. אדם מישראל חייב לבנות לו "מקום" דווקא באותה שעה בה העולם כולו משופע בקדושת השבת ומושפע הימנה.
זוהי חובת השבת: "שבו איש תחתיו!", שכל אחד ואחד ישבות במקומו-שלו, ולא יזוז ממנו עד שיבססו ויעמידהו על קרקע בטוחה.
מתוך דברי הרב, משתמע שלכל אדם יש מקום מיוחד משלו במילוי חובת האדם בעולמו. האם גישה זאת מובילה לתפיסת עולם המכוונת ל"הגשמה עצמית" ומבטלת גישה הדוגלת בערכים חברתיים?
בתחילת ספר במדבר מתואר סידור מחנה ישראל לקראת מסעם אל תוך המדבר. בתוך כך מתוארת החלוקה לשבטים ולדגלים:
וַיְדַבֵּר ד' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרן לֵאמר: אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאתת לְבֵית אֲבתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ:
החלוקה לדגלים, כך מסתבר, איננה רק חלוקה טכנית הקובעת את מקומו של כל שבט ושבט בתוך מחנה מסוים - יהודה, ראובן, אפרים או דן - כי אם גם סימבולית. הדגל הוא סמלו של אותו השבט, הסמל מתנוסס עליו ומעיד על אופיו ומהותו של השבט.
כך לדעת בעל ה"מאור ושמש" הדגלים מסמלים את הגבול והאפיון של כל אחד, שבתוכו ובקרבו צריך האדם להישאר וממנו לשאוף אל ד' יתברך ואל גילויו בקרבו. האדם צריך לדעת את מקומו הן אל מול החברה והן אל מול אלוהיו ועל בסיס זה לפעול תוך הימנעות מפעילות שאיננה מאפיינת את מצבו ותכונתו המיוחדת. גישה זאת מניחה שיש מטרה משותפת שאותה יש להשיג על ידי הפעלת כוחות שונים כאשר כל אחד צריך לתת את המיטב במסגרת התפקיד שלו מבלי לפרוץ לתפקידם של האחרים. הרב אלדר מדמה זאת לנגן המצלתיים בקונצרט היודע כי במהלך ערב שלם פעמיים או שלש בלבד הוא יכה במצלתיים כף אל כף, אולם משעה שלנגד עיניו ניצבת המנגינה וההרמוניה, ולא יוקרתו האישית, הרי הוא שלם ושמח בתפקידו שניתן לו והוא איננו מבקש לפרוץ ולהרחיב את גבולותיו של תפקיד זה. הכרה זו של תפיסת הכלל, היא המגשרת בין הדגלים המפרידים לבין האחדות הכוללת. המחנאות והדגלים, אכן מפרידים ומבודדים את מחנה ישראל לקבוצות קטנות, אולם כשהדגל מכוון כלפי המרכז, ומשעה שמטרה עליונה ניצבת ומרחפת ממעל לכל הדגלים, והדגלים כולם הם המרכבה והם האמצעי לשאת ולרומם את המטרה העליונה - את המשכן הניצב במרכזו של המחנה - הרי שהריבוי הופך לאחדות, והפירוד הופך לגיוון. ואין סתירה בין פיתוח המודעות האישית לבין טובת הכלל כל זמן שקיימת מטרה משותפת שאליה כולם מכוונים.
אך עדיין אנו נשארים עם הרושם ש"שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי." נותן כיוון פעולה של "התכנסות".
אם אנו מניחים שהאדם נע בין שני קטבים:
• הקוטב האחד נעוץ בטבע המציאות – ההגבלה. כל חיינו אנו כבולים במגבלות המציאות, אנו פועלים בתוכם ואין לנו יכולת לפרוץ מעבר לגבולות הטבע הסובב אותנו.
• הקוטב האחר טבוע בתוכנו – הרצון לגעת באין סוף, לחוש את הנצח, לפרוץ את המגבלות.
האם הציווי הנ"ל מעדיף את הקוטב האחד על פני רעהו? האם משמעות הציווי היא שעלינו לזכור את מגבלותינו ולרסן את שאיפותינו?
"כל המברך על כוס מלא - נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר(דברים ל"ג) ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. רבי יוסי בר חנינא אומר: זוכה ונוחל שני עולמים, העולם הזה והעולם הבא." (ברכות דף נא עמוד א)
על פי הגמרא, יש למלא כוס יין של קידוש (ברכה) עד הסוף. הרב קוק (עין איה) מרחיב הוראה זאת למישור רעיוני:
בד"כ לא ראוי לאהוב את הרחבת החיים ויש להסתפק במועט. כל זה נכון כאשר תכלית הרחבת החיים היא להוסיף עושר והנאות אישיות. לא כך הדברים כאשר הרצון להרחבת החיים נובע מתוך כוונה לעשות הישר והטוב. אז אין מקום לרסן דחף בסיסי זה.
כך הכוס המלאה מסמלת את הרצון להרחיב את החיים, כאשר מדובר בכוס של ברכה – במובן של הרחבת חיים למען הוספת הישר והטוב אזי אין מקום לריסון, להפך, יש מקום להוסיף נחלה בלי מצרים ואז גם העוה"ז ראוי להרחבה ואכן זוכים לשני העולמות.
העולה מכל האמור לעייל הוא שהאדם צריך להיות מסוגל להתבונן אל תוכו, לשמוע את עצמו גם בתוך ה"רעש" הנמצא בשטף החיים. כך יוכל למצא את מקומו, לראות ולהתקדם אל המטרה המשותפת שאליה האדם והחברה צריכים לכוון, כך יוכל "למלא כוס של ברכה" ולהרחיב פעילותו. הכרה זאת מפנימים בשבת "שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי."
ויקוים בנו "כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר (ישעיהו נח) אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך".(שבת דף קי"ח עמוד א)
Subscribe to:
Posts (Atom)